מנסים לפצל את הנזק 

חברות הביטוח נוהגות, במקרים רבים, לקבוע לניזוק בתאונת דרכים "אשם תורם" שלא לצורך. מה שהן עושות זה לקזז מסכום הפיצוי המשולם על-ידן סכומים ככל העולה על רוחן, בעילות שונות ומשונות. עד לאחרונה היו הנזקים על פגיעה מאחור ברכב מוטלים על אחריותו המוחלטת של הפוגע. אבל בתקופה האחרונה צצה טענה מקורית חדשה מצדן של חברות הביטוח, בניסיון להקטין את סכומי הפיצוי המשולמים.

הטענה החדשה עולה כמעט אוטומטית בכל מקרה של תאונת "שרשרת", וגורסת כי אין לפצות את הניזוק על נזקיו בקדמת הרכב, להבדיל מחלקו האחורי, בטענה שפגיעת הרכב הניזוק ברכב שנמצא לפניו היתה לפני פגיעת הרכב המבוטח (האחרון בשרשרת) בו.

הנחת העבודה של חברות הביטוח היא כי אם יקבל בית-המשפט את הטענה, אף במאזן הסתברויות (50%), יקבע כי לא הוכח שהנזק בחלקו הקדמי של הרכב הניזוק נוצר בשל פגיעת הרכב האחרון בשרשרת (העדר "קשר סיבתי") ואזי יחוב הפוגע אך ורק בנזק שהוסב לרכב בחלקו האחורי.

השוואה בין הנזקים

לשם "ביסוס" הטענה הנ"ל, הנעדרת לרוב תמיכה בעדויות, נוהגות חברות הביטוח לערוך "השוואה" בין סכום הנזק בחלקו הקדמי של הרכב לחלקו האחורי. אחת הטענות היא שבפגיעה מאחור לא יעלה על הדעת כי סכום הנזק בחלקו הקדמי של הרכב יעלה על סכום הנזק בחלקו האחורי.

לפי הגיונה של אותה טענה, עיקר עוצמת הפגיעה בתאונה מסוג זה הוא מאחור ולפיכך גם סביר להניח שבצד זה יהא עיקר הנזק, אחרת יש להניח כי קודם

לפגיעה מאחור התרחשה פגיעה מלפנים.

ליקוי בסיסי בהגיונה הפנימי של טענה זו הינו כי אין כל קשר בין רכיבי הרכב הנמצאים בחלקו הקדמי של הרכב לאלה המצויים בחלקו האחורי, ובוודאי שאין כל זהות ביניהם. ייתכן בהחלט שפגיעה בעוצמה זהה בחלקו האחורי של הרכב ובחלקו הקדמי יסבו מערכת נזקים שונה לחלוטין לרכיבים שונים, ומובן מאליו שגם סכום הנזק יהיה שונה - ולא ייטה בהכרח לכיוונו של החלק האחורי.

בית המשפט בעד המבוטחים

במקרה מסוג זה שהוכרע בערכאות קבע בית-המשפט , לאחר שמינה מומחה מטעמו, כי "גובה הנזק הינו פונקציה של החלקים הרבים הממוקדים בקדמת הרכב שמחייבים החלפה בעלות גבוהה, לעומת עבודות תיקון בחלק האחורי שאינן כרוכות בהחלפת חלקים.

למען האמת, גם השכל הישר, אותו מגייסים הנתבעים, תומך במחשבה זו".

עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי "גם אם רכבו של התובע היה עדיין בתנועה לקראת עצירה, והמכה הקלה מאחור 'עזרה לו' להיהדף קדימה, אני עדיין רואה את הקשר הישיר בין הפגיעה מאחור לנזק הקדמי, ומכל מקום הטענה של הנתבעים שרכב התובע פגע ברכב שלפניו ורק לאחר מכן נפגע על ידי הנתבע לא הוכחה".

בכך השיב בית-המשפט את נטל הראיה למקומו הטבעי באירועים מסוג זה - על הפוגע מאחור - שהרי ברור כי הוא שנמנע משמירת מרחק מתאים או שנהג במהירות מופרזת בנסיבות העניין. נטל הראיה להוכיח אחרת, וקל וחומר כי עובר לפגיעה מאחור התרחשה פגיעה מלפנים, רובץ במלואו על הנהג הפוגע והמבטחת. למקרים מסוג זה בדיוק, כך נראה, כיוון המחוקק בעת שקבע סעד של "ריבית מיוחדת" בחוק חוזה הביטוח.

במקרה נוסף התייחס בית-המשפט למספר הפגיעות מלפנים כאינדיקציה לזיהוי הפגיעה הראשונה, בקובעו כי "גרסת הנתבעים לפיה, התאונה בה נפגע רכב התובעת מלפנים, ארעה לפני התאונה עם רכב הנתבעים, היא גרסה שאין לקבלה. באם גרסה זו אכן הייתה מתקבלת, הרי שלרכב התובעת היו צריכות להיות שתי פגיעות מלפנים, האחת - עקב התרחשות התאונה לפני הפגיעה בה פגע רכב הנתבעים ברכב התובעת, והשניה - בעקבות ההדיפה שהדף רכב הנתבעים את התובעת"

עם זאת, כאשר ההפרש בין הנזק בחלקו האחורי של הרכב וחלקו הקדמי גדול במיוחד נראה כי יהא זה הגיוני להשליך מכך גם על עוצמת הפגיעה. כך אף נהג בית-המשפט באחד המקרים בו היה הנזק מלפנים גדול במיוחד (פי 35 לערך) ביחס לנזק מאחור.

בתי-המשפט דחו במקרים רבים טענות מבטחות לפגיעה מלפנים שקדמה לפגיעה מאחור, בקשר לגרימת הנזק מלפנים, ובאחד המקרים אף השכילו לעשות כן כאשר אכן אירעה פגיעה קודמת מלפנים, אך זו היתה קלה ולא הסבה נזק. משכך ראה לנכון בית-המשפט להטיל את מלוא האחריות לנזקי הרכב על הרכב הפוגע.